מרקורי והאוקטבה הגבוהה שלו אורנוס

ע"י מוריס פרננדז


מרקורי שליט תאומים
 חזרה לתפריט המאמרים
אב-הטיפוס של תאומים, עוסק בנושא של השתלבות לתוך הסביבה כנחיצות השרדותית. הסביבה משקפת את דינמיקת-החיים המקיפה את הנשמה, בזמן ובמקום מסויימים. אב- טיפוס זה הוא משתנה מטבעו ומשקף את המציאות שהחיים בנויים על יסודות הוליסטיים; הכוונה היא, שכל מרכיב בודד של החיים, מתייחס תמיד לכל אחד מהאחרים. כתוצאה מכך חיי היחיד הם חלק משרשרת עצומה, והיחיד לומד להשתלב בשרשרת בצורה מודעת.

הבנת הבסיס ההוליסטי, משכנעת את היחיד לא להפריד עצמו/עצמה מהעולם החיצוני. מאורעות חיצוניים מתערבים במציאות הפרטית, גם אם היחיד מסרב להיות חלק ממאורעות אלה. הנשמה מתגשמת כישות, אולם ישות זאת היא חלק מתבנית קיימת. היחיד חי ומתקשר עם סביבה ללא קשר לבחירה אישית.

לדוגמא, כאשר מישהו נוהג מכונית לתוך העיר, ישנו צורך להתייחס לכלי-הרכב האחרים. פעולות אישיות משפיעות על זרם התנועה, בדיוק כשם שהתנועה משפיעה על הפעולות האישיות. באמצעות תאומים הדחף הוא להכנס לתנועה של החיים ולהיטמע בתוכה על-מנת להשתתף בדינמיקה הקיימת. זה כמו לצעוד לתוך תמונת ריקוד שהתחיל לפני שהאדם הגיע ותמשיך אחרי שהוא יעזוב.

במילים אחרות, האויר שאנו נושמים משותף לכולם ונמצא בכל מקום. להתעלם מהעובדה שכל פרט תלוי וקשור לסביבה, זה כמו לנסות לבודד את האויר לשימוש העצמי בלבד. למעשה, נדמה שהסימן הראשון להשתלבות בחיים משתקף בנשימה. כשמישהו נושם הוא כנס לקצב החיים.

החיים פועלים ללא קשר לקצב האישי של היחיד; הקצב שלהם הוא תערובת של כל מה שקיים; לכן החיים לא עוצרים לעולם ואינם מתרכזים לעולם בדבר אחד מסוים בלבד; יותר נכון כל הדברים תמיד עושים משהו כל הזמן. השעון מתקתק בלי הפסקה בעת שכל הדברים החיים נושמים בלי הפסקה. החיים הם תופעות המתרחשות במקביל, וכל מרכיביהם מתואמים אחד עם השני מתוך יחסי-גומלין. זה מתואר שוב בדוגמת המכונית, כאשר מישהו נוהג, הוא עושה פעולות בו-זמניות של להסתכל במראות, להחליף הילוכים, ללחוץ על הדוושות ולהקשיב לתחנת-רדיו. כל הפעולות האלו מתואמות אחת עם השנייה, כשם שהמכונית האישית מתואמת עם שאר התנועה.

היחיד נמצא במצב של הלם עמוק, בעומדו פנים אל פנים עם מציאות בו-זמנית, בעלת יחסי-גומלין ומתוזמנת. כל דבר הוא בתנועה מתמדת ונראה שקורה מאוד מהר. יתרה מזאת, האדם לא יכול לעמוד בצד ולקחת הפסקה; האדם הוא חלק מהמנגנון ולכן נאלץ לתפוס מהר ככל האפשר את הדרך להתמודד איתו, על-מנת להמנע מאיבוד שליטה והתפרקות.

המצב הנדרש לצורך השתלבות בזרם החיים הוא ידע. ישנו צורך השרדותי הדוחף ללמוד איך המנגנון עובד, על-מנת להיות מסוגל לפעול בהתאם ולדעת איך להשתמש בו. ככל שהאדם יודע יותר, הוא יכול יותר להסדיר את יחסי-הגומלין. העדר ידע ייצג מציאות פנימית, שבה הנשמה תהיה מעורבת תמיד בדינמיקה של החיים, בלי שיהיה לה שום רמז לגבי איך לפעול בתוכה; התוצאה תיצור מצב של כאוס פנימי, כאשר האדם ייגרר בכל כיוון באמצעות התרחשויות חיצוניות, שיובילו לבסוף לתאונות, חוסר-שפיות או מוות.

דוגמא שכיחה לתיאור דינמיקה זאת, היא של אדם המבקר במדינה זרה. נחיתה בסביבה שבה האדם לא מורגל ולא משולב, מובילה לתחושה של חוסר בטחון עמוק; זהו הלם תרבות. השפה זרה, האקלים שונה, לכסף יש ערך אחר, קצב החיים משתנה וכן הלאה. אלמלא איש זה מונחה ע"י שירותי תיירות או ספר, שירכז לו את המידע הנחוץ כדי שיוכל להבין היכן ואיך להתמודד עם הסביבה החדשה, הוא או היא לא יוכלו להשתתף בה. במקרים קיצוניים חייו ושפיותו של אדם זה עשויים להיות מאוימים, כשהוא או היא לא יכולים לגשר על -פני החיים והמרכיבים של מקום זה. זר בלונדון יכול לההרג באמצעות הסתכלות לכיוון הלא נכון בחצותו את הרחוב; לדעת פירושו לשרוד.

הצורך לדעת משקף את הצורך להבין, והיכולת להבין שוב מבוססת על החיים בהיותם מנגנון הוליסטי. הבנה אישית חייבת להתקשר לשאר ההבנות הסביבתיות, אחרת האורגניזם לא יתפקד כיחידה. לדוגמא, באופן כללי מובן שעל-מנת שמכונית תתפקד, האדם צריך למלא דלק במיכל. באמצעות תאומים אנחנו אוספים ידע מקובל החיוני להשרדותנו כיחידים החיים במציאות כוללת.

כתוצאה מכך שפה מתפתחת באמצעות אב-טיפוס זה, משום ששפה מאפשרת הבנה משותפת של תופעות מסוימות. כשכל מרכיב של החיים נקרא בשם, נהייה אפשרי להתייחס אליו ולקשר אותו עם מאפיינים מובחנים. כשהצליל של המילה "טלפון" מוזכר, כל המעורבים יודעים למה לייחס אותו. אחד מהתפקודים הראשוניים של שפה הוא לשקף מציאות כוללנית (הוליסטית) כדי לפעול בחיים במשותף.

כשהאדם קורא בשם לתופעות החיים ולומד אודותיהם, הוא מתחיל להבין את יחסי-הגומלין ביניהם. כל תופעה בשילוב עם אחרת, מובילה לאחת חדשה, וכך הנשמה מתחילה לתפוס וליצור את המשוואות המרכיבות את החיים כמו: שחור+לבן=אפור; או קפה+מים+חלב=קפה עם חלב; או אהבה +בריאות+כסף=סיפוק, וכך הלאה.

שהנשמה מתקדמת בהדרגה בתהליך הלמידה, היא מבינה שהחיים יכולים להיות מובנים. קיים סדר מסוים, שאפשר לתפוס ולעקוב אחריו בחיים. כשהסדר נשמר, האדם יכול לחזות את תוצאתן של פעולות שונות. מרכיב ההפתעה קטן, משום שנהיה אפשרי להבין את הדרך בה דברים עובדים ולהסיק מכך לאן הם מובילים.

כשההיגיון נחשף בהדרגה, מתגלה שהחיים הם אורגניזם חכם. תחושת הסדר קיימת ומעידה שההתרחשויות לא קורות בטעות, אלא יש דפוס הגיוני ששולט על כל תהליך. לא תמיד החוקים מזוהים ומובנים, הם דורשים מחקר מתמיד כדי לגלות את הדינמיקה ולהסיק מסקנות. זהו עולם של מדע, וכל אחד מהיחידים הופך מדען כשהוא או היא מהרהרים, מתבוננים ולומדים אודות החוכמה של החיים.

באמצעות יצירת משוואות ולמידת ההגיון שבחיים, האדם יכול למצוא סדר ולכן לשלוט על קיומו האישי; כמו גם לשלב ,לתפקד, להשתתף ולמלא את הדרישות ההתפתחותיות. כשהאדם מפתח את היכולת לנווט ומשיג תחושת בטחון, ההשפעה של אי-הסדר/כאוס מופחתת.

תהליך הלמידה מתרחש באמצעות החושים, כשהנשמה נאחזת במידע מסביבתה. בהתחלה זה נעשה באורח לא בררני, ללא שיפוט לגבי מה נחוץ ומה לא, משום שהכל נראה קשור במציאות של יחסי גומלין. אם האדם רוצה ללמוד איך לשתול פרח, הוא או היא צריכים ללמוד על תנאי מזג האוויר, הקרקע, חרקים או באופן בסיסי על הכל. ושוב, ככל שהאדם יודע יותר כך טובה יותר ההשתלבות וגבוהים יותר סיכויי ההישג.

עם זאת, בעת שהנשמה משוטטת במאורעות החיים, היא מתחילה להבין שתחת כל המבחר קיים פועלות אותן משוואות וחוקים הגיוניים. נהייה מספק להבין את השורות התחתונות כדי למקם את העצמי באין ספור ההתבטאויות של הצורות. משם, הנפש מפתחת את היכולת לפשט את דרישות ההסתגלות ובכך להאיץ את תהליכי-הלמידה.

להבין את ההגיון בבסיס החיים, זה להבין את המשמעות הרווחת הבאה לידי ביטוי בצורות המגוונות. לדוגמא, אם מישהו רוצה לשתול פרח, הוא יכול לאסוף ולשנן מידע אין סופי על איך לעשות זאת, או באופן פשוט יותר, להבין את העקרון הבסיסי, שהפרח יצטרך הזנה סדירה כפי שכל תינוק צריך. כך המידע הנחוץ יצטמצם לפרטים קטנים לעומת חקירה של כל התיאוריה. באמצעות תאומים, הנשמה מפתחת את תחושת האינסטינקט ההגיוני לדברים: "השכל הישר"; תחושה זו היא הבסיס לאינטליגנציה.

למידה המתבססת רק על שינון בסיסי, מובילה לבסוף לתוהו ובוהו במקום לסדר. מוחו של אדם זה יהיה תמיד טעון מדי בנתונים, ויתרחב ללא הרף עם כל ספר חדש שיצא לשוק, עד שלבסוף יאבד את תחושת הכבידה בחיים. הבעיה הגדולה בתרחיש זה היא, שאדם זה יהיה במצב מתמיד של בלבול. הסיבה לכך היא, שהוא או היא יאספו לעיתים קרובות מידע סותר כתוצאה מהיעדר מיון.

לדוגמא, האדם יקרא בספר אחד על דעה, שאם מישהו אוהב את ילדו, עליו להכות את הילד כדי שיתחנך טוב יותר, אולם בספר אחר הדעה ההפוכה עשויה להיות מוצגת. בלי חוש בסיסי של הגיון, האדם יקבל כל מה שיתקל בו. בזמן אמת, כשהאדם נתקל בילד, הוא או היא ממהרים לספריה העצומה שבמח למצוא מה לעשות, וכך נתקלים בסתירות. תסריט זה מוביל תמיד לפעולות שגויות, ומכאן לתאונות ואי-סדר מתמשך.

בלתי אפשרי לאסוף כל פרט קטן שקיים בחיים, בלי להשתמש בהגיון של הדברים. דוגמא אחת תהיה לימוד אסטרולוגיה; האדם יכול לנסות ללמוד אסטרולוגיה, באמצעות איסוף מידע עבור כל מפה מסוימת ועבור כל צירוף אפשרי של פלנטות. אולם בכל רגע נתון, ישנה מפה חדשה בעולם עם צירופים חדשים; אלמלא האדם ילמד את ההגיון בבסיס הפירוש, במקום שילמד כל מפה בנפרד, לא תהיה שום דרך להשתלט על הניתוח/הפירוש.

כשאין שום יסודות או משמעות המנחות את תהליך הלמידה, היחיד הופך מפוזר וצריך בלי הפסקה גירויים מבחוץ. המח הופך חסר שקט עד כדי כך שהוא צריך להעסיק עצמו כל הזמן; להחזיק את המח עסוק, הופך להיות תנאי למציאת איזשהו מרכז כובד בחיים. היחיד מנסה וקונה כל דבר שנתקל בו, במטרה לספק את הרעב המיידי לעניין. מכיוון שהחיפוש לא מבוסס על שום תחושת משמעות, היחיד משתעמם בקלות, משום ששום דבר שהוא נתקל בו לא ממש מתעקל. שעמום יוצר צורך בגירויים חזקים יותר ויותר, ותחושות שיעסיקו את המח. בתרחיש קיצוני, עדר עקביות פנימית יכול להוביל למעשים לא מוסריים לצורך שעשוע עצמי.

אב-הטיפוס של תאומים עוסק בהווה, או שמה נאמר בביטוי העכשווי של האמת. האמת היא ההגיון של החיים והיא אינה משתנה; היא מעבר לזמן ולמרחב. אולם תהליך הלמידה מתפרש באמצעות הזמן והמרחב. החיים משנים צורות כדי לסגלם לזמן ולמקום הנוכחיים, ביחס למה שמובן ברגע זה. כל זמן ומקום מדגישים תופעה מסוימת, ומכאן מתפתחות תרבויות, אופנות ומנהגים.

יתרה מזאת, בעוד שהחיים משנים צורות באמצעות זמן, הם גם מואצים. באמצעות תהליך הלמידה, תופעות שהיו פעם מאוד איטיות להבנה ולתפעול, הפכו ברורות וקלות לתפיסה. מה שפעם נחשב למחשב-על נחשב היום כלא מפותח ואיטי, כשם שהמחשבים המהירים והחדשים של היום יחשבו לא מפותחים מחר. בזמן שהחיים תופסים תאוצה, נהייה אפשרי להתמודד עם צורות ותבניות מתוחכמות יותר.

לפיכך, באמצעות אב-הטיפוס של תאומים, הנשמה לא רק מדורבנת להסתגל לחיים, אלא גם לחיים המודרניים ולחיים המהירים יותר. הנשמה נדרשת להשתלב בהופעה הנוכחית של הצורות, וכך גם לעדכן עצמה בלי הפסקה להמצאות ושינויים תמידיים. חידושים הם פירות הקידמה של הלמידה. כל עוד תהיה למידה יהיו גם חידושים.

לדוגמא, זה ברור שאמצעי-התקשורת והנסיעה, השתנו במידה ניכרת בצורה ובמהירות במהלך המאה שעברה. על כל נשמה כעת לעדכן עצמה ולהסתגל לאמצעים החדשים, אחרת היא לא תוכל להשתתף בחיים, ושוב תחווה אי-סדר. מספר שנים מעכשיו, אדם שלא יוכל להפעיל מחשב יפלט ממעגל החיים; הוא או היא לא יהיו מסוגלים לגשר על פני סביבתם. מתוך לחץ זה עולה פחד של החמצת ארוע מסוים המתרחש בהווה. במקרים כאלה, היחיד יתור אחר כל ספר חדש, סרט או התכנסויות מיוחדות ויאסוף מידע מכל סוג שהוא על מנת להבטיח עדכון מתמיד.

דינמיקה זאת יוצרת לעיתים קרובות לחץ חברתי לגבי מי מעודכן ומי נשאר מאחור. זה מוביל למרוץ להפוך משכיל יותר, אופנתי ומקובל. מי שלא מעודכן הופך בדרך כלל לנושא ללעג ונחשב "מפגר" או "לא מפותח" (פרימיטיבי). אמת-המידה השיפוטית גבוהה מאד וגורמת לעיתים ללחץ להתאים בכל מחיר; אפילו במחיר שקר.

קיימת אפשרות להעמיד פנים של בעל ידע ולהציג בציבור אישיות/מסכה שרחוקה מהאמת. סוג כזה של אדם משטה בכולם במילים, והוא עבד לתדמיתו השטחית. לאנשים אלה אין הערכה עצמית, והם בוגדים בעצמם על-מנת להתאים/להשתלב לתוך אופנה או לדימויים אינטלקטואליים. בעשותם כך הם בוגדים בקלות ונוטשים את משפחותיהם, חבריהם או בני זוגם, במיוחד אם זה מקלקל או מבייש את תדמית "המצליחנות החברתית" שלהם.

דוגמא לכך היא אדם שהיגר מעירק לארץ מערבית. הוא עשה לעצמו חברים חדשים בארץ החדשה והם הלכו ביחד לעיתים קרובות לקונצרטים של מוסיקה קלאסית. חוויות משותפות אלו היו מקור לשיחות רבות ולהתוועדויות ודיונים בהתכנסויות חברתיות. אולם מאוחר יותר בחיים הוא התוודה שקונצרטים אלו היו עינוי עבורו משום שהוא לא השתייך באופן פנימי לסוג זה של מוסיקה, וברגעיו הפרטיים הוא נהג להאזין למוסיקה מזרחית. במשך שנים הוא חי בשקר, בגלל הפחד להיות מתויג כ"פרימיטיבי" ולהיות מורחק מהמעגל החברתי שלו.

להסיר את הלוט מעל החוקים ההגיוניים של החיים, זה למעשה לגלות את סודות היקום והאמת. ככל שהאדם מתקדם בהבנתו, משתפרת יכולתו לעשות את הצעדים הנכונים בחיים. באמצעות תאומים הנשמה מרחיבה את המח לאופקים רחבים יותר וכך מרחיבה את יכולתה להתמודד עם נרחבות החיים; מהחיים בסביבה המיידית לחיים בעיר, ומשם לקהילות וארצות אחרות. כשההבנה של עקרונות החיים מתרחבת, הנשמה הופכת מתוחכמת יותר ויותר.

נשמה מתוחכמת, בדרך כלל עשירה בידע ועקבית באופייה, מבינה איך להשתמש בהגיון ולכן היא מסוגלת לבחור איזה מידע הוא אמין ובעל ערך, ואיזה מידע הוא פרי בלבול או דעה בלתי עקבית. סוג כזה של נשמה בונה יסודות של הבנה כמו גזע עץ, ומוסיפה לו כל פיסה חדשה של הבנה, כמו ענפי-עץ, כדי להתרחב ולגבוה יותר.

מתוך רצון ללמוד באמת, הנשמה חושפת עצמה לכל מגוון ההתנסויות, תרבויות, סגנונות חיים ונוף, מונחית על-ידי המשמעויות הרווחות, הבאות לידי ביטוי בהגיון המונח בבסיס כל שוני. בביג'ין, פאריס או מאפוטו, אותם חוקים הגיוניים מיושמים במנהגים שונים ובמינונים שונים. נהייה קל מנקודת מבט זאת להתייחס לכל אחד.

עם זאת באמצעות תאומים, השוני הממשי במינונים ובצורות, הוא מקור של ענין לנשמה המאפשר לה ללמוד על החיים באמצעות שינויים בזמן ובמרחב. בכל תרבות שונה יש מבטאים שונים. בכל סביבה חלק מהמרכיבים מודגשים על חשבון אחרים, שוב המינון של המרכיבים משתנה. לכן על-מנת לחוות וללמוד על תופעה מסוימת, האדם נוסע לסביבה מתאימה.

כדור הארץ מציע מבחר גדול של גיוון בצורות החיים. הסיבה לגיוון קשורה לזמן ולגאוגרפיה (מקום/חלל). אם מישהו גר בקוטב הצפוני ומישהו אחר במדבר סהרה, שניהם יצטרכו להאכיל את עצמם, אולם כל אחד יפעל באופן שונה יחסית לסביבה שלו או שלה.

כשהנשמה מבינה באמצעות תאומים, שהאוויר שכולם נושמים הוא אותו אוויר, ושכולם קשורים בבסיסם לאותה סביבה שנקראת כדור הארץ, מתעורר הצורך לגשר על ההבדלים. בעשותה כך נהייה אפשרי ללמוד אחד מהשני, להרחיב את התודעה ולהשיג הבנה טובה יותר של החיים. בגישור על שוני, הופך אפשרי להגיע לפסגות חדשות כמו: בודהיזם+ יהדות + נוצרית + איסלם+ הינדואיזם = תפיסה חדשה של האמת! או רוחניות +מתמטיקה = תפיסה חדשה של האמת!


מרקורי שליט בתולה


באמצעות אב-הטיפוס של בתולה, הנשמה מבינה שמשום שכל מרכיבי החיים קשורים ומתוזמנים אחד עם השני, הם הופכים גם תלויים הדדית. התלות ההדדית משקפת את העובדה שכל אחד מהמרכיבים מסוגל למלא את תפקידו המוגדר בצורה מספקת, רק אם כל הנותרים ממלאים את שלהם. במילים אחרות, איכות הפעולה של כל אחד מהיחידים תלויה באיכות פעולתם של כל שאר היחידים. במציאות הכוללת (הוליסטית) החיים פועלים כיחידה, ולכן אם החלק של היחיד במערכת לא מתפקד, כולם סובלים מכך.

לדוגמא, אם מורים בבית-ספר יפסיקו בהתאמה למלא את תפקידם, השכלתם של הילדים תושפע באופן כזה שהם לא יוכלו להגשים את הפוטנציאל הטבוע בהם כמשתתפים עתידיים בחברה. השרשרת כולה תסבול מכך בטווח הקצר או הארוך.

התלות ההדדית דוחקת ביחיד להיות מודע לסביבתו/ה על-מנת לוודא שכל מה שמעורב הוא אכן יצרני ומועיל. הנשמה לומדת להעריך כל אחד מהתפקידים המשוחקים בשרשרת-החיים, כי אפילו תפקידים פשוטים חיוניים לתפקודו התקין של השלם. למעשה באמצעות אב-הטיפוס של בתולה, היחיד נמצא לעיתים קרובות בעמדה של מילוי התפקידים ה"פחות זוהרים" שעליהם כולם נסמכים, כמו למשל ניקוי שירותים ציבוריים.

המציאות ההוליסטית היא מקור לדאגה עבור רבים משום שהיא משקפת את העובדה שההישרדות והרווחה של העצמי קשורות באחרים; היא דורשת מידה ניכרת של אמון האחרים כדי להיות מסוגל להרגיש בטוח. הנטייה הרווחת היא לדאוג מאד שאחרים לא ימלאו במידה מספקת את משימותיהם הפרטיות, וכל השרשרת תפגע כתוצאה מכך. במקרה כזה, היחיד חש בצורך לפקח ולהתערב בתפקודם של אחרים, על מנת לוודא שהכל פועל כשורה. זה יכול להרחיק לכת עד כדי מילוי משימותיהם של אנשים כדי להבטיח שהעבודה מבוצעת לסיפוק המצפון האישי.

באמצעות הראייה הבתולית, האדם נאבק לשלוט בסביבתו על-מנת למזער ולבסוף להעלים כל חוסר תפקוד שבתוכה. המודעות לכך שרווחת-הכלל עלולה להיות בסיכון, דוחקת ביחיד לעורר את תחושת האחריות לביצוע השרותים, ועל-ידי כך לשפר את האיכויות הטבועות בהם. חוסר הקפדה נתפסת כסכנה.

משם, הנשמה מאמצת גישה אנליטית וביקורתית לחיים. אי-אפשר להזניח ולהתעלם משום דבר, מכיוון שכל פרט חשוב כדי להפעיל את השרשרת השלמה. היחיד נאבק לשלוט על הסביבה ובכך למנוע מהחיים להיות בסיכון. יש צורך להבטיח את עתיד החיים.

באמצעות הגישה הביקורתית, הנשמה הופכת מודעת לכך שהחיים לא פועלים במלוא הפוטנציאל. המשוואות וההגיון של החיים שנלמדו באמצעות השלב של תאומים, משקפים מציאות שהיא שלמה, אמינה וישומית. אולם אפשר לשפר מציאות זו. אפשר לשפר את המערך המקורי של הטבע.

כמו כן, באמצעות הגישה הביקורתית, הנשמה מבינה עוד אמת נוספת; שכמות המשאבים האפשריים בעולם מוגבלת . ישנה כמות מוגבלת של אדמה, זמן, אנרגיה, כסף וכן הלאה. לכן יש צורך לארגן את החיים ,כדי להגביר ככל האפשר את היעילות בשימוש, ולמזער ככל האפשר את בזבוז המשאבים. המאבק הוא למצוא את הכלכלה הנכונה של הטבע.

קשה ליחיד לנוח משום שהכל טעון מתח. הזמן הופך יקר ואסור שיבוזבז בפעולות "חסרות-ערך". היחיד מפתח דפוסי אשמה, המונעים ממנו או ממנה להרגע ולהנות. כל פעולה חייבת להיות מוצדקת, עם תוצאות ממשיות. בדרך כלל בניית המתח מעמיסה על מערכת העצבים, ויכולה להוביל להתפרצויות מכל סוג שהוא.

האגו בשלב הזה מאוד פעיל וחזק, כי הוא לוקח את הזכות להתערב בבריאתו של האל. האגו הופך להיות משתתף פעיל בשרטוט האלוהי של הדברים, כשהוא משפיע ומשנה את התקנות המקוריות של החיים. מכיוון שהדינמיקות של החיים יכולות להשתפר, זה מצביע על כך שדבר אינו מושלם ושיש מקום לשינוי.

בחיפוש אחר שיפור, היחיד נאבק לדעת, לפקח, למדוד, לנתח ולבקר הכל. המודעות לקיומה של בעיה הופכת מרכזית, כשהנשמה חווה משברים וכשלים במהלך החיים. עם זאת מביא החיפוש לפתרונות חדשים ולשיפורים.

כשהאדם מתקדם בשיפור התפקוד העצמי והסביבה, הוא מפחית את תחושת האי-סדר בחיים. בהדרגה הנשמה מאלפת את הטבע באמצעות בתולה. היא מתמירה את הביטוי הגולמי של החיים, לאורגניזמים מעודן ויעיל. החיים בצורתם המקורית והראשונית לא מנוצלים וגסים; התפקודים בתוך צורה זאת הם בסיסיים ומוגבלים. היחיד מנתח את שרשרת-החיים ומפרק את מרכיביה על-מנת להבין כל פרט בתוכה, וככה לומד להשתמש במרכיבים באופן יצרני יותר.

לדוגמא, נפט קיים מתחת לקרום כדור הארץ; אבל בצורתו הבלתי מעובדת הוא חסר ערך. רק אחרי תהליך עיבוד מחדש והשבחה, הנפט יכול להיות בעל ערך ושימושי; כמו בדלק למכוניות, או ביצור מוצרי פלסטיק.

דוגמא אחרת, מתייחסת לזמנים בהם תוחלת-החיים האנושית, היתה בערך שלושים שנה. אנשים חיו בלי ידיעה מקפת של תפקודי גופם; הם היו חסרי כח בהתמודדות עם מחלות, ויכלו רק להשליך את סבלם על עולם הרוחות והאמונות התפלות. הכוחות העליונים היו התרופה היחידה לקשיים שנעו ממחלות, למחסור, למחלוקות וכו…העולם היה תוהו ובוהו לבני-אנוש, משום שהיה מעבר ליכולת האנושית להבין ולהתערב.

באמצעות ניתוח מנגנוני-הגוף ובאמצעות הפרדת התפקודים המובחנים של כל איבר, הפך אפשרי לשפר את הבריאות ואת האיכויות הפיסיות של החיים. בני האדם הפכו בהדרגה יותר עצמאיים מכוחות עליונים, כשהפכו יותר משכילים וכך הפחיתו את חוסר השליטה והסבל, שנחווה בתוהו ובוהו. שוב, האגו התחזק בכוחו ככל שנהיה יותר עצמאי.

המטרה הסופית היא בהדרגה להתמחות ולשלוט במנגנוני-החיים, להיות מסוגלים לעזור לכוחות הנעלים יותר, ותוך כדי ללמוד עוד. כשבני אדם נהיו יותר עצמאיים/בלתי תלויים, הם מצאו דרכים טובות יותר להעצים ולהבטיח את החיים. הם הפכו יעילים יותר, נלחמו במחלות באמצעות ריפוי וחיסונים, או הגנו על עצמם יותר מפני תנאי מזג האוויר באמצעות מזגנים ומקררים. בעשותם כך, הם אפשרו לכוחות הראשוניים של החיים להתרחב ולצמוח. בנוסף על כך, בהיותם בלתי תלויים, בני-האדם פיתחו שיטות למידה ותבניות יותר מתוחכמות ומורכבות. שיתוף הפעולה בין האדמה והשמיים הושג באמצעות אב-טיפוס זה.

התנאי להצלחת היחסים בין הארץ לשמיים, או בין האגו והכוחות הנעלים יותר הוא, שעל האגו בעצמאותו לזכור תמיד את הסיבה המוחלטת לפעולותיו. האגו כשלעצמו צריך לזכור שהמטרה בפיתוחו היחידני (אינדוידואלי), היא לשרת את הכוחות הנעלים יותר, ולתרום בדרכו שלו להשבחת הכלל. המציאות הכוללת (הוליסטית) משקפת את העובדה שהמרכיבים הנפרדים בשרשרת החיים, בתלות ההדדית ביניהם, מנצחים או מפסידים ביחד.

יש לאגו נטייה חזקה להיסחף בעצמאותו, וכך לשכוח את האיחוד עם הכוחות העליונים; היחיד שוקע אז באשליית הפירוד. בתרחיש זה, האגו משתמש בכוחו ובידע שלו למטרות אנוכיות בלבד, ומתערב בסידור המקורי של הטבע, בלי רגישות והתחשבות בסביבה. הטבע ומשאביו הופכים צעצועים לשליטה, השפעה ושיעבוד. התוצאה יוצרת הפרעה והרס של החיים בדרך זו או אחרת. במקום ליצור עוד סדר ואיכות, האגו יוצר עוד תוהו ובוהו והתדרדרות, בטווח הקצר או הארוך.

דוגמאות אין ספור קיימות להדגים מציאות זו; החל מזיהום אויר, מים ואדמה, לניצול הקיצוני, הכולל ניסויים בחיות מעבדה. מקרה אחר הוא, האיכרים באנגליה שהאכילו בקר באוכל לא ראוי אבל זול, שהכיל שאריות רקובות של חיות מתות; התוצאה של השימוש הלא ראוי ושל הניצול, הוביל למחלת "הפרה המשוגעת" שהרגה באופן אכזרי צרכנים ובקר. במישור אחר, שימוש לא נכון, יכול להתבטא בצורך להשפיע על הגוף באופן נרחב וכתוצאה מכך לעוות אותו; כמו השימוש בהזרקת סיליקון לגוף, שמוביל לעיתים קרובות לבעיות בריאות חמורות, או לשימוש בכל מיני דיאטות קיצוניות שמפריעות לתפקוד הגוף.

השורה האחרונה היא, שכדי שהאגו ישתתף ויתערב בטבע ובמסגרת הגדולה יותר של הדברים, על הכוונה מאחורי כל יוזמה להיות טהורה, זאת אומרת למען תועלת הכלל כולל הטבע. אחרת בני האדם יכלו את המשאבים המוגבלים ממילא. יש לנו רק גוף אחד ואדמה אחת, כמו שאומרים.

בנוסף על כך ,על האגו להכיר בכך, שיכולתו לשלוט בסביבה מבוססת על ידע נרכש, וידע זה ,לא משנה עד כמה מתוחכם, הוא מוגבל. במילים אחרות יש לאגו עדיין הרבה מה ללמוד מהחיים ומהכוחות העליונים; לכן על האגו להיות צנוע, כנוע ולקבל את העובדה שהוא לא בשליטה על כל הדברים; אחרת הוא יצטרך שוב להתמודד עם תוצאות הרסניות.

הצורך להיות בשליטה על כל דבר מוזן על-ידי אשליית השלמות. הוא מוליד את הרצון להעלים את כל השגיאות והפגמים האפשריים בחיים. כך היחיד מקווה לכבוש את העתיד, באמצעות תכנון שלו למפרע. המגבלה החזקה בגישה זאת היא, שבאמצעות שליטה על העתיד היחיד לא יכול ללמוד שום דבר חדש. העתיד מתוכנן על סמך נסיון קודם, ולכן הוא מוגבל, יחסית לידע ולהבנה הקיימת של האדם. במוקדם או במאוחר התוכניות שנעשו לעתיד חייבות להתמוטט, מכיוון שאינן מתאימות להתפתחות הטבע. על הבלתי צפוי להכות כדי להתעלות מעל מגבלות התכנון. כשזה קורה, האדם יכול לבחור להיות עניו, "וליישר קו" עם הכוחות העליונים באמצעות שיתוף פעולה; או שיתקף זעם, על כל העולם ועל אלוהים ויתנהג באלימות. אלוהים מואשם במשבר או בתבוסה האישית.

מילת המפתח היא שיתוף פעולה; כשהאינדבידואל לומד לשתף פעולה עם הסביבה, הוא או היא יכולים להתמקד במשימה אישית, ולהסתמך על אחרים בשביל שירותים אחרים, במקום לעשות הכל לבד. שיתוף פעולה הוא תמצית היעילות האמיתית; כי האדם יכול להשתמש בזמן ובמשאב במשימות האישיות וכך לספק שירות איכותי, במקום לנסות להשיג הכל לבד, להתמוטט מתשישות ולספק שירותים לא מספקים כתוצאה מכך. האדם חייב לשאוף, לעבוד יחסית לכלכלה הנכונה של המשאבים וליעילות אמיתית.

אותו חוק מיושם עם הכוחות העליונים; על היחיד להרפות ולבטוח בחיים, עם כל חוסר הוודאות שבהם. לעשות כמיטב יכולתו ולאפשר לחיים להמשיך, עם הצלחה או כשלון, ואז ללמוד מהתוצאות. כדי ליישם גישה זאת, על האגו להתעלות מעל אשליית -השלמות, ולהבין שהחיים הם כלי- עבודה, תמיד יהיה משהו לשפר. לבטוח בחיים זה להבין, שלמרות חוסר השלמות, יש משמעות לכל דבר, ושהכוחות העליונים הם חכמים וצודקים ולכן אמינים באופן מוחלט.

כשהנשמה מתאימה עצמה לכוחות העליונים, בעיה אפשרית אחרת קיימת בקיצוניות השנייה, שהיא: להתבייש באגו. הנשמה עוברת דרך שלב שבו היא צריכה להשפיל את האגו לשם טוהר וענווה. במקרה זה ,כל מקור של הנאה הופך להיות חטא. היחיד הופך למזוכיסט. כאב ופגיעה מתקבלים כחוויה מרוממת.

זוהי בדרך כלל דינמיקה שקשה לחשוף, משום שרוב האנשים לא יודו בכך שהם מקבלים ומעריכים סבל ופגיעה. במציאות, רוב הנשמות האלה חיות בחוסר סיפוק, חיים משפילים ומכאיבים ומוצאות כל טיעון ותירוץ להישאר בדפוס זה. מזוכיסט יכול להיות מוגדר כמישהו שלא עושה מספיק כדי להפסיק את הפגיעה בחייו או בחייה.

האמת אודות מזוכיזם היא, שמקורה באנוכיות. כשמישהו מזניח עצמו ומקבל פגיעה לשם הטוהר, או בשם שירות לאחרים, האגו מפאר עצמו כקדוש מעונה; זוהי פעולה שבאה ישירות מהאגו במסווה. זוהי דרך נוספת להשתמש שלא כהלכה בטבע ובמשאביו. על האדם להיות בריא ושמח כדי לשרת כהלכה; בהזנחת עצמו, האדם מזניח ומשפיל את החיים.


אוראנוס שליט דלי, אוקטבה גבוהה של מרקורי


באמצעות אב-הטיפוס של דלי, הנשמה מתמודדת עם הנחיצות בהצגת מרכיבים חדשים לתוך שרשרת החיים, כדי להסתגל לצרכים חדשים, המבוטאים באמצעות אב-הטיפוס של הבתולה. כאשר החיים עוברים תהליך של שיפור מתמיד, מציאויות חדשות נוצרות עם תופעות חדשות.

ההווה לא נשאר אותו הדבר; יש צורך למצוא פתרונות חדשים לבעיות או לצרכים קיומיים. התפתחות החיים שנמדדת באמצעות ההיסטוריה, לא בנויה לבדה על התקדמות קווית (לינארית), כפי שנסיון אחד מוביל לאחר; אלא קורה שמאורעות פתאומיים לעיתים קרובות, מזרזים את ההתקדמות הקווית לאופקים בלתי צפויים. המרכיב הסיבתי לסטייה זאת מהצפוי, הוא הופעתן של תופעות חדשות, שיש להן השפעה מזעזעת על מהלך החיים. ההגיון הרווח של הדברים, מאותגר על-ידי הגיון וחזון חדשים. אינדבידואלים כמו גנדי, איינשטיין או ישו, היו בבירור סוכנים של "מערבולות" אלו, שהצעידו את האנושות לדרכים לא צפויות.

חידושים "הושקו" כתוצאה מתגליות, המצאות וההתערבות של הכוחות העליונים. המצאות ותגליות הן פירות המאמץ האנושי, בתיווך הכוחות העליונים. התופעות והצורות החדשות של החיים, מקדמות את הטבע, ללא קשר לתשוקה האנושית המודעת.

תגליות מתרחשות, כאשר תופעות ברי-קיימא מוכרות מחדש ונלקחות בחשבון על-ידי המין האנושי. כמו למשל התגלית שכדור הארץ עגול ושהוא לא מרכז היקום, או התגלית שלבעלי-חיים יש רגשות. באמצעות פיתוח כלים חדשים, נהייה אפשרי להרחיב את הידע המקובל אודות טבע הקיום, ממש כשם שטלסקופ אפשר גילויים של פלנטות שלא נראו בעין ערומה.

המצאה מתרחשת כאשר תופעה שלא הייתה קיימת בעבר מוצגת לתוך המציאות; כמו מטוסים או תקליטורים. המצאות הן תוצאה של צירופים חדשים של מרכיבים קיימים, בתוך השרשרת הנוכחית של החיים. לדוגמא, כשמישהו מצרף אנרגיה סולרית עם מכונית, נהייה אפשרי ליצור תופעה חדשה: כלי רכב המונעים סולרית. המצאות הן לעיתים קרובות הפרי של החלפת ההגיון הקיים של הדברים, ויצירת הגיון חדש; וגם ערבוב מרכיבים שלא עורבבו קודם, או נסיון בכיוון חדש להשגת מטרה מסוימת כמו במקרה של מכונית – אנרגיה סולרית. המצאות חדשות מובילות לתגליות חדשות ולתנאים טבעיים חדשים.

תנאים טבעיים חדשים הם מצד אחד תוצאה של פעולות אנושיות. באמצעות טכנולוגיה נהיה אפשרי לגדל צמחים במדבר, וכך ליצור מערכת אקולוגית חדשה שלא הייתה קיימת קודם. זה יכול לבוא לידי ביטוי גם בצורה שלילית; הפיתוח התעשייתי הוביל לזיהום עודף ולחור בשכבת האוזון. כתוצאה מכך , תנאים טבעיים חדשים נוצרו על פני כדור הארץ עד עצם היום הזה.

מצד שני, תנאים טבעיים חדשים יכולים להיווצר ממחזורים חדשים של הטבע, אשר רחבים יותר מהתפיסה האנושית. דלי עוסק בעובדה שהשרידה הקבוצתית (קולקטיבית) שלנו על פני כדור הארץ תלויה ביחסי הגומלין בין כדור הארץ לסביבתו – היקום. כל מרכיבי היקום קשורים קשר הדוק אחד לשני באינדוידואליות שלהם, ממש כשם שכל מרכיב על פני כדור הארץ, קשור לאחר. (לפי שתואר באמצעות המזלות המרקוריאנים, תאומים ובתולה). החיים על פני כדור הארץ תלויים בתפקודה הכולל של מערכת השמש, שבעצמה תלויה בהשפעות גלאקטיות, וכך הלאה. שרשרת החיים היא אוניברסאלית. רעיון זה משקף את העובדה שקיימת השפעה מתמשכת מהיקום לאדמה. מכאן שבאמצעות דלי, המחקר של תופעת החלל החיצון הוא בעל חשיבות רבה, כי החיים על כדור הארץ תלויים בו.

דוגמא אחת היא עידן הקרח, שהוביל לתנאים טבעיים חדשים וקיצוניים, בלי קשר להתערבות או השתתפות אנושית. כל תזוזה המתרחשת בגאוגרפיה האוניברסלית, משפיעה על החיים בכדור הארץ ישירות או בעקיפין כתוצאה מכך, צורות חדשות של חיים מגיחות, בעוד אחרות נעלמות.

באמצעות הצגת תופעות חדשות לתוך מציאות כדור הארץ, אב-הטיפוס של דלי מביא את העתיד לתוך ההווה. התופעה החדשה עדיין לא השתלבה בזרם המרכזי, אבל מייצגת עתיד פוטנציאלי. על החידושים להיבחן כדי להבטיח שהם עקביים ואכן שימושיים עבור החיים. הסיכון הוא, בהצגת חידושים שיכולה להיות להם השפעה מבעיתה על החיים, עד לנקודה של סיכון ההשרדות. לדוגמא, הרבה מוצרים קוסמטיים הוצאו מהשוק, משום שהוכח שהם מסוכנים לבריאות.

במקרים אחרים חידושים מסוימים הוכרו בפשטות כלא רלונטיים וחסרי תועלת ולכן נדחו. הסיבה לדחייה יכולה להיות מבוססת על חוסר עקביות, או על העובדה שכמה מהחידושים, הם פשוט יותר מדי מתוחכמים, מכדי להיות מוערכים בהווה; במקרה זה עליהם להיות "מתוכננים מחדש" עבור העתיד !

בכל מקרה, על-מנת לאפשר לתהליך החידוש להתממש, האדם חייב להגביר את התהליך היצירתי. לכל יחיד יש את היכולת באמצעות התהליך היצירתי, להיות בעל השפעה על החיים עד דרגה מסוימת. טבע ההשפעה הוא יחסי לטבע האינדבידואל.

מאחר וכל אחד ממרכיבי שרשרת החיים, שונה מכל אחד אחר עד גבול מסוים, אפשר להסיק שכל דבר חי הוא ייחודי בטבעו; לכן לכל אחד מהאינדבידואלים, במיוחדותו או מיוחדותה, יש את הפוטנציאל ליצור משהוא חדיש ביחס למה שכבר קיים. עובדה זאת מדגימה שעד גבול מסוים, לכל אחד יש ניצוץ גאוני ולכן לכולם יש את הפוטנציאל לחדש.

נקודת המבט של הדלי, עוסקת בצורך לטפח את הגיוון בתוך החברה. כדי ששרשרת החיים תהייה עשירה ויצרנית, היא חייבת לכלול כל היבט של החיים. בעוד שכל מרכיב הוא יחודי ותלוי באחרים, המרכיבים מאוחדים בגיוון שלהם.

כדי שכל ישות תגשים את הפוטנציאל היחודי שלה ותהייה חדשנית באופן מסוים, עליה להכיר ביחוד ובשוני שלה. זוהי משימה לא קלה, משום שהיא דורשת מהאדם לעמוד מנגד ולזנוח דמויות חיקוי או אמצעים מקובלים של השוואה; להיות שונה זה להיות לבד. האינסטינקט המיידי הוא לחפש אחר בטחון, ז"א להסכים, להשתייך, ולמצוא סמכות מנחה. על-מנת לחיות את האינדבידואליות באופן בריא, על האדם להגמל מהצרכים המוקדמים של ההזנה, להרגיש בטוח בהיותו שונה.

לעיתים קרובות האדם מרגיש שונה בתוך המבנים הקיימים, ולא מוצא דרכים להצדיק שוני זה. ישנה אז בעיית השתיכות למשפחה או לסביבה, שיכולה להוביל למרד פעיל או לסבילות (פסיביות), כמו לחיות חיים בלי תשוקה, בגלל חוסר השתיכות וענין. יתרה מכך, זה יכול להוביל לקרע רגשי או פיזי, שבו האדם יכול להיות מורחק מהמסגרות, או להפרד מרצון על הבסיס של היותו שונה. מרגיש מנוכר ועדיין רעב רגשית, האדם נלחם למצוא בני-דמותו, אנשים בעלי חשיבה דומה שאיתם הוא או היא יוכלו ליצור קשר. כך נוצרות קבוצות אנשים בעלי חשיבה דומה. כתוצאה מכך החברה, הקבוצה הגדולה ביותר, נוצרת מהרבה קבוצות משנה, כמו קבוצות אסטרולוגים, היספניים, פמיניסטיות, אספני-בולים וכן הלאה.

כשהאדם משתלב בתוך דינמיקה קבוצתית, הוא או היא מוצאים זהות ומסגרת לתמיכת- העצמי. הפעילות של הקבוצה מטפחת חילופין הדדים ויצירתיות. זה יכול לחזק את הזהות ואת ההשפעה של כל המעורבים וכך נוצרים תנאים טובים יותר לקבלת לגיטימיות. לדוגמא, להומוסקסואלים כקהילה, יש סיכוי טוב יותר להכרה מאשר להומוסקסואלים מתמודדים לבד.

בכל זאת, בתוך הקבוצה תנאים חדשים ולחצי-מוסכמות יכולים להתעורר, כתוצאה מחוסר הבטחון של להיות לבד. בתוך הקבוצה הפמיניסטית, יכול להיות לחץ לציית למוסכמה להיות בעלת קריירה בולטת כמנהיגת נשים. בתוך הקהילה ההומוסקסואלית הגברית, יכול להיות לחץ לציית למוסכמה להיות בעל גוף שרירי וכן הלאה. אדם בתוך קבוצות אלה עשוי לחוש שוב זר בגלל לחץ המוסכמות החברתיות, ולהתנתק מהמבנה הקבוצתי. במקרה כזה האדם יכול לבחור ליצור תת-קבוצה בתוך הקבוצה הגדולה יותר. לדוגמא בתוך הקהילה האסטרולוגית, ישנן תת-קבוצות של אלה המשתמשים בגלגל המזלות הסיידירי, בשיטת הבתים של פלסידוס, בטכניקת מפת-שאלה (הוררית), וכן הלאה. חטיבות אלה מתלכדות לקבוצה של אחד יחד או יחידה; אף אחד לא זהה בדיוק לאחר, ולכן ההרגשה של היות האדם שונה, תסתכם בעמידה לבד עם הדגל האישי שלו.

אב-הטיפוס של דלי, עוסק בנחיצות להכיר ולקבל את העצמי כשונה, וכן לקדם בתוך כל אחד מהאנשים, את עקרון החידוש והיצירתיות. כדי להגשים דחף זה על האדם לשחרר עצמו מלחצים חיצוניים. להיות מסוגל לנטרל עצמו ממה שמצופה ממנו, או מוכר וידוע, וכך לאפשר לניצוץ המיוחד להתגלות. זוהי חוויה משחררת שמצריכה אומץ ואמונה עצמית רבה.

חופשי מציפיות היחיד מתנסה בקרקע חדשה. כמו מדען במעבדה שמחכה לרגע הבא שיתגלה, בלי השלכות וציפיות לתוצאה מסוימת, מה שלא יקרה זאת האמת ! הגישה היא בלתי אישית ולכן התוצאה היא יחסית אוביקטיבית. היחיד הופך בעל השראה רבה ויכול לשמש כמכשיר שבאמצעותו כוחות עליונים יתקשרו חידושים על פני כדור הארץ.

כדי להביא את העתיד לתוך ההווה, על האדם להיות חופשי ומשוחרר מהציפיות לעתיד. יתרה מכך, על האדם לחיות בשלום עם העבר, אחרת העבר ירדוף את הנשמה ויחסום את החופש האמיתי שלה. הכחשת העבר בגלל שהוא כואב מדי או לא מתוחכם דיו, גורמת לרגשות "לא פתורים". רגשות לא פתורים אלה משעבדים את הנפש, משום שהם מסמלים רעב שלא בא על סיפוקו. כתוצאה מכך, הרגשות מערפלים את הראייה הברורה של ההווה ושל העתיד. להיות משוחרר מהעבר, זה להכיר את הצרכים והחסכים האישיים, ולהתמודד איתם.

במקרים מסוימים האדם יכול לנתק עצמו מגופו הרגשי, ולהרדים את רגשותיו כתגובה לטראומות שנחוו; כך שום כאב לא מורגש. תגובה זו לא יכולה לעמוד במבחן הזמן, כי הרגשות מאוכסנים ויכולים לגרום להתנהגות לא רציונלית. על הנשמה יהיה להתחבר מחדש עם הגוף הרגשי על מנת להשתלב בתוך החיים. לעתים קרובות, הדרך להתחבר מחדש בתוך הגוף היא, לחוות שוק רגשי שיחצה את סף ההתנגדות, בדומה לשוק חשמלי המפעיל מחדש את הלב. הפרדוקס הוא שבאמצאות שוקים רגשיים אלה, האדם עלול להתנתק אפילו יותר מהכאב, וכך להחריף את המצב עד לנקודה של ניתוק קיצוני, קרירות וחוסר רגישות. האדם יתנדנד אז בין תגובות רגשיות קיצוניות כמו כעס, דמעות, אהבה או אלימות , עד כדי חוסר תחושה קיצוני.

אלמלא האדם יתמודד במודע, עם הרגשות והטראומות הפוטנציאליות, מעגל הקסמים לא יוכל להישבר. התמודדות עם הרגשות, היא התנאי היחיד לקיים את החופש הפנימי, שממנו מתרחש שחרור המקדם את היצירתיות החדשנית.

כשהאדם משחרר עצמו מלחץ חברתי, הוא יכול להשתלב בתוך החברה, בלי פשרות בנוגע לאינדיבידואליות שלו. האדם חי וחושף אישיות מובחנת ואיכויות העשויות להיות מקור להערצה וכבוד. בכל זאת בעיות פוטנציאליות עלולות להתעורר, כשהאדם משחרר עצמו מהלחץ הנורמטיבי, כדי לפתח גישה אנרכיסטית. מנותק מהסדר החברתי, האדם עשוי להכיר בפשעים מכל סוג, בשם ביטוי אישי של יצירתיות. זו הסיבה מדוע נחוץ שיפוט; כדי לזהות האם הביטוי או החדשנות של היחיד תורמים להתפתחות של החיים, והאם אמות-המידה של המוסר הבסיסי מכובדות. שיפוט זה צריך להיות מבוסס על אמות-מידה אובייקטיביות ולא על העדפות או אי-העדפות אישיות.

זהו נושא שנוי במחלוקת, משום שקשה לצייר קו ברור בין אובייקטיבי לאישי. אנשים מסוימים אפילו מתיחסים בהערכה, לניסויים הלא אנושיים שהנאצים עשו באסירים במלחמת העולם השנייה, בכך שהם טוענים, שזה הוביל לתגליות חשובות מאוד בתחום המדעי. זוהי בבירור דוגמא המראה עד כמה מישהו יכול להיות חסר רגישות ולהצדיק זאת בשם הקדמה.

בכל זאת, נושאים רבים נתפשים כשליליים או לא במקומם, משום שהם לא מובנים באמת. לדוגמא, רבים עלולים לתפוס את התופעה ההומוסקסואלית, כאיום לחברה בריאה. אולם שיפוט זה בד"כ מבוסס על חוסר הבנה, משום שההומוסקסואליות אינה מזיקה לחיים בשום אופן.

השורה התחתונה היא שבאמצעות אב-הטיפוס של דלי, על האינדבידואליות והיחוד להיות מוערכים, ללא קשר לזהות הביולוגית או הלאומית. צבע העור, המין או הזהות הלאומית לא רלוונטים; אלא, האישיות והתרומה של היחיד לכלל. מתוך כך עולה החזון האנושי (הומניטרי), לקדם זכויות חברתיות שוות לכולם; לאלה בשולי החברה, על סגנון חייהם ומעמדם השונה, ועבור אלה בזרם המרכזי של החברה. אף אחד לא נולד שווה, אולם על כל אחד להיות מוערך באמצעות זכויות בסיסיות אלה. זהו תנאי לטפח את היצירתיות היחידנית בכל אדם, שמשקפת את ההבנה בצורך בגיוון בחיים.

אב-הטיפוס של דלי, עוסק בטבע ובמאפינים הכוללים של יחידים, קבוצות, קהיליות, חברות וכל צורה אחרת של התכנסות חברתית, על פני כדור הארץ ובחלל החיצון. הוא מתמודד עם התפתחות היחיד בתוך הקבוצה . המיקוד הוא, על העצמת איכות החיים בחזון רחב-טווח. אולם חזון זה יכול ליצור חוסר קירבה וקשר אישי עם היחיד - גישה שהיא די אלמונית. במקרה זה מתייחסים ליחידים כאל מספרים, ורק בעלי התרומה יוצאת הדופן לקידום הכלל, יוכרו בזכות התחכום שלהם.

לעתים קרובות זו הופכת להיות הדרך המקובלת לשיפוט אנשים: המתוחכם, המשכיל, המתקדם, בניגוד ל"רגיל", איטי ולא מענין. האדם משקיף על העולם מלמעלה ומתקשה להתרשם ממחזות רגשיים שכיחים, של אנשים "רגילים". באדישות זו, האדם יכול "לסרס" באמת אנשים אחרים, שרמתם האישית לא גבוהה. זוהי תחושה של שייכות לקבוצה נבחרת ולגזע מפותח של אנשים מתוחכמים, החשים שונים ועליונים על ההמונים. יחידים אלה בד"כ באים מדינמיקה של חיים מוקדמים בהם התייחסו אליהם כך, והושפלו ע"י ההורים או הסביבה החברתית על כך שהיו משעממים או לא מרשימים.

ביטוי אחר של דינמיקה זאת משתקף בהמרצת הקדמה, לטובת הקבוצות הנבחרות בלבד. מכאן הפער הגדול הקיים בתוך החברה כשחלק נהנים מהזכויות של אמצעים והשכלה מתקדמת, בעוד שמהאחרים נמנעת הגישה לזכויות אלה ועליהם להתפשר על סטנדרטים נמוכים. בקנה מידה אחר אפשר לראות שההתקדמות והפיתוח של הגזע האנושי באה על חשבון פגיעה בבעלי-חיים ובטבע באופן כללי. כל המשאבים הושקעו להיטיב עם "העליונים" בלבד.

בביטוי חיובי, הנשמה יכולה לפתח את היחוד והתחכום בלי להמעיט בכבודם של הפחות מתוחכמים. זהו המקרה בו הנשמה מזהה את טבעם הרגשי של החיים ולכן חדלה לשפוט כל דבר לעצמו בקנה מידה אינטלקטואלי. הנשמה מפתחת שיפוט יחסית לא אישי לגבי החיים, ומאפשרת לאדם לראות דברים בבהירות, בלי השלכות המבוססות על מה שמוצא חן ומה שלא.

איכות התורמת מאוד לתהליך ההתפתחות היא כשהאדם יכול להתבונן בעצמי באופן אוביקטיבי יחסית. במבט ממעוף הציפור, עם פרספקטיבה רחבה, אפשר לזהות חסימות פוטנציאליות או כשרונות חבויים .גישה זאת מאפשרת ליחיד "לצחוק" על עצמו או על עצמה. כתוצאה מניתוח עצמי אובייקטיבי, היחיד מרגיש מוכן להודות בעובדות שונות אודות עצמו ובכך סולל דרך להתפתחות. ישנה התנתקות בריאה מציפיות, המובילה לבחינה מציאותית של תופעות בחיים. זוהי גישה מדעית במובן האמיתי של המילה.

עם גישה זאת, הנשמה יכולה לצעוד לתוך המציאות הלא נודעת, וזאת "שעדיין לא נתגלתה". מכאן היכולת להביא חיים לצורות חדשות, לקצב חדש ולהשגים חדשים. סביבה משתנה, וכתוצאה מכך, נעשה שימוש יותר מודרני ויעיל במשאבים ובאנרגיה.

© זכויות יוצרים. מוריס פרננדז. 1999